התפוח לא נפל רחוק מספיק (מהכלב...)

הסיפור שלנו מתחיל, כמו תמיד, בשבת בבוקר (כי זו השעה הכי טובה לחירומים).
סול, פקינז בן שנתיים, כנראה לא ידע שראש השנה כבר חלף, והחליט שהוא ממש רוצה תפוח בדבש. הוא ישב וחיכה בסבלנות להזדמנות הראשונה שתהיה לו, ומייד כשראה חתיכת תפוח נופלת על הרצפה הוא ישר רץ לאכול אותה.
רק בעיה קטנה אחת – החתיכה היתה גדולה מדי, וסול היה תאוותן מדי. ״הוריו״ שראו את הכל קורה ניסו לעצור בעדו אבל לא הספיקו והוא ניסה לבלוע את התפוח, החל להשתנק והתמוטט.
apple1
 
״הוריו״ ברוב תושייתם ניסו לבצע עליו את פעולת ההיימליך המוכרת מבני אדם אך ללא שינוי במצב.
כשסול הובהל אל בית החולים ד"ר רעות מייד בדקה אותו וראתה שהוא מצליח לנשום אך במאמץ רב. במהירות רבה בוצע צילום רנטגן שהראה גוף זר תקוע בתוך הושט ולוחץ כלפי מטה על קנה הנשימה.
מבלי לבזבז זמן מיותר סול הורדם וביחד עם ד"ר ליאור שעקב אחרי מדדי ההרדמה, והאסיסטנטיות המסורות שרון והילה, היא פתחה את הלוע ושם בעומק הגרון היתה תקועה לה במנוחה החתיכה החסרה.
עם מלקחיים ארוכים היא הצליחה לשלוף את התפוח שהיה תקוע בוושט מאחורי בית הבליעה.
בשלב זה גיבור הסיפור שלנו קבל זריקה להפחתת בצקת בלוע והחל להתאושש מההרדמה תחת השגחה צמודה וחזר לעצמו במהרה. כשסול שוחרר הביתה כעבור מספר שעות שמח ומאושר, נראה היה שגם הוא גם בעליו וגם ד"ר רעות נשמו לרווחה תרתי משמע...
 
apple2
 
הפעם הסיפור הסתיים בצורה הכי מוצלחת שניתן אבל חשוב לזכור – כלבים קטנים ובמיוחד מהגזעים הפחוסים, ממש כמו ילדים קטנים, רגישים מאד לבליעת גופים זרים גם בשל הסיכוי הגדול לחסימה וגם בשל הסכנה להתפתחות בצקת מקומית בלוע. 
על כלבים תאוותנים שכאלה, עם נטיה לקפוץ על כל פירור ושארית אוכל, כדאי לפקח בשבע עיניים כדי למנוע בליעת גופים זרים.
במקרים קיצוניים אף לשקול שימוש במחסום פה מחוץ לבית.
 
apple3