מחלת הנפילה (אפילפסיה) בקרב כלבים

בית החולים הוטרינרי רחובות- בהנהלת ד"ר עמיחי מורשת  
תודה לצור קרן על התרגום והסיכום מאנגלית

תרגום מאנגלית: צור קרן - "אבא" של נבט שהוא אחד הכלבים המדהימים בעולם וגם חולה באפילפסיה  

אפילפסיה - כללי

מחלת האפילפסיה אובחנה כבר בעת העתיקה. הבנת הגורמים לאפילפסיה ולהתקפים המאפיינים מחלה זו, עשויים להיות לעזר בתהליך הטיפול. המידע שיפורט בהמשך, מיועד לסייע בכך לך ולכלבך.

עיקרם של דברים: "עשה" ו"אל תעשה" בכל הקשור באפילפסיה

  • מרגע שאובחנה אפילפסיה ונקבע טיפול תרופתי, אל תשנה (ובוודאי אל תפסיק) טיפול זה על דעת עצמך ללא היוועצות עם וטרינר.
  • בצע בדיקת-מעקב אחת לשנה, גם אם פסקו ההתקפים לחלוטין.
  • אם מופיעים התקפי אפילפסיה מעל לשלוש פעמים ביום, או אם משך התקף עולה על 5 דקות – דווח מידית לוטרינר.
  • זכור: אפשר לחיות עם אפילפסיה. אל תחיה למענה (כלומר אל תשתעבד אליה ואל תניח למחלה לקבוע את היחס לכלבך). טיפול ראוי מאפשר לרוב הכלבים איכות חיים טובה. המשך ליהנות עם הכלב וממנו.

 

 

סוגי אפילפסיה  

אפילפסיה מאופיינת בהתקפים חוזרים ונשנים. ההתקפים הם, למעשה, ביטוי לשיבוש בפעילות המוח – בדיוק כמו ששיעול הוא ביטוי לשיבוש בפעילות הריאות. אפילפסיה הנגרמת בעקבות גידול במוח או שבץ מוחי נקראת אפילפסיה סימפטומטית. במקרה כזה, הגורם להתקפים האפילפטיים ברור וניתן לאבחון.
במקרה בו איננו יודעים מה הסיבה להתקפים, מכונה המחלה אפילפסיה אדיופטית. לרוב, אפילפסיה אדיופטית היא תורשתית. מדובר במוטציה שעובר גן מסוים אותו ירש הכלב מאחד מהוריו. אפילפסיה תורשתית שכיחה יותר בזנים מסוימים של כלבים ונדירה באחרים. אבחון אפילפסיה אדיופטית נעשה בשיטת האלימנציה. באופן שיטתי אנו שוללים סיבות אפשריות שונות להתקפים. לבסוף, בהעדר כל סיבה ברורה, אנו קובעים שמדובר באפילפסיה אדיופטית, כלומר כזו שאינה תוצאה של פגיעה מוחית או גורם ברור אחר.       
התקפי אפילפסיה אדיופטית מופיעים בדרך-כלל בין הגילאים שנה עד שלוש שנים. מחקר שנערך ב – 1995, הראה שמתוך סך הכלבים האפילפטיים בגילאים אלה (שנה עד שלוש) 2/3 היו חולים באפילפסיה אדיופטית ושליש בלבד באפילפסיה סימפטומטית. אין וודאות מלאה ביחס לשכיחות האפילפסיה האדיופטית אצל כלבים. מחקרים מסוימים טוענים ששיעור החולים במחלה בקרב כלל אוכלוסיית הכלבים עומד על 4%. יחד עם זאת, ידוע על שכיחויות שונות בגזעים שונים. שיעור הכלבים האפילפטיים בגזעים מסוימים עומד על 14% ואף יותר.  

סימנים מקדימים להתקפי אפילפסיה

עד-כה לא אותרו באופן ברור סימנים מקדימים המבשרים על התקף העתיד להופיע. איננו יודעים מה "מחולל" התקפים, או מה משפיע על תדירות הופעתם. כלבים מסוימים חווים התקפים בתדירות גבוהה ואחרים – לא. למרות שהדבר לא הוכח חד-משמעית, חוקרי אפילפסיה חושדים שהתקפים עלולים להתפתח בעקבות לחץ קיצוני שחווה הכלב, התרגשות, או שינויים קיצוניים (לרבות שינויים במזג האוויר). אולם, כאמור, עד-כה לא התגלה דפוס קבוע של סיבה – תוצאה ביחס להתקפי אפילפסיה.

כיצד מתפתח התקף?

התקף נגרם עקב ליקוי בתקשורת בין תאי המוח. למעשה מדובר ב"סערה חשמלית" המתפתחת באזור אחד או יותר במוח - כתוצאה מליקוי תקשורת בין התאים באותו האזור. נסביר: תאי המוח "מתקשרים" זה עם זה על-ידי אותות חשמליים וכימיים. ככלל, גורמים אותות אלה לגירויים מעוררים או לגירויים מדכאים (מעכבים). פעילות המוח מבוססת על סדרה של רצפי אותות מעוררים ומעכבים. ליקוי תקשורת בין תאי המוח פוגע באיזון בין הגירויים המעוררים למעכבים. הפרת-איזון זו היא, למעשה, "יציאה משליטה" של הגירויים המעוררים שזמנית אינם מאוזנים על-ידי גירויים מעכבים. זהו הבסיס להתקף אפילפסיה. יודגש: אין מדובר בהתרגשות קיצונית של הכלב המופיעה, לדוגמה, כשבעליו מגיע הביתה. למעשה, רוב ההתקפים מתפתחים כשהכלב רגוע או אפילו ישן.

סיבות שונות עלולות לגרום להפרת האיזון בין גירויים מעוררים למעכבים. בינהן:
  1. שינוי של ההרכב הכימי בדם הכלב וכתוצאה מכך, שינוי באיזון החשמלי-כימי במוח. שינוי כזה עלול לנבוע מרעלים אליהם נחשף הכלב כשהוא אוכל, לדוגמה, עשב או עלים שרוססו כנגד חרקים. חשיפה אחרת לרעלים עלולה להיגרם לכלב בסביבה תעשייתית או אפילו אם שהה, לאורך זמן, בקרבת חומרי ניקוי והדברה ביתיים. 
  2. בעיות בחילוף חומרים, לרבות ליקויים בתפקוד הכליות או הכבד. אלה עלולים להוליך להצטברות רעלים וחומרי פסולת בגוף. לאורך זמן, יושפע מכך ההרכב הכימי במוח. 
  3. פגיעה פיזית שתגרור שטפי-דם, דלקות שונות או התפתחות גידולים. כל אלה עלולים להוליך להפרת האיזונים במוח וכתוצאה מכך – להתקפים.    

רצף התקפים

רוב ההתקפים אצל כלבים מופיעים במתכונת של התקפים בודדים שבין האחד למשנהו מרווח ימים, שבועות ולעיתים אפילו שנים. יחד עם זאת, ידועים מקרים (בעיקר בקרב גזעים גדולים), בהם מופיע רצף התקפים. מדובר בהפרש של שעות ספורות בין סיום התקף אחד לתחילת התקף חדש. לעיתים, יכול רצף התקפים להמשך זמן ארוך מאוד. כאשר כך קורה, יש לפנות מיידית לווטרינר

השפעות ההתקפים

רוב ההתקפים האפילפטיים אינם משפיעים על התנהגותו היום-יומית של הכלב. למעשה, כלב הסובל מאפילפסיה יכול לחיות חיים נורמאלים כמעט, בהנחה שהוא מקבל טיפול נכון (כלומר, כזה המוריד את תדירות ההתקפים ומצמצם את משכם). יחד עם זאת, אין להקל ראש בהתקפים: לאורך זמן, עלולים התקפי אפילפסיה לגרום לנזק מצטבר למוח. טיפול ו"פיקוח" על משך ההתקפים ותדירות הופעתם – הכרחי. יודגש, שלאפילפסיה נטייה להחמיר עם הזמן. חוסר בטיפול מונע עלול לחזק נטייה זו. התקפים ארוכים במיוחד (כאלה עולים על 30 דקות) עלולים לגרור נזק מוחי קבוע. נזק זה עלול להתבטא בשינויים באופיו ובהתנהגותו של הכלב ולאובדן זיכרון ואוריינטציה. במקרים קיצוניים, עלול הכלב להיכנס למצב של תרדמת (Coma) בעקבות התקף. מוות בעקבות התקף נדיר אך אינו בלתי אפשרי: הכלב החווה התקף קשה במיוחד עלול לפתח התקף-לב עקב המאמץ הפיזי אותו הוא עובר.

סיווג התקפים

התקפים אפילפטיים ניתן לסווג לשנים: "כלליים" ו"ממוקדים". במהלך התקף כללי, מתפתחת ה"סערה החשמלית" במקומות שונים במוח – בעת ובעונה אחת. התקף ממוקד מאופיין בהתפתחות מוגבלת לאזור אחד בלבד. התקפים כלליים ניתנים לחלוקת-משנה לשני סוגים: "התקף נרחב" (Grand Mal) ו"התקף מצומצם" (Petit Mal). כפי שנאמר קודם, בד"כ יופיע התקף אפילפטי כשהכלב שקט ורגוע. לעיתים אפילו תוך כדי שינה. במקרה של כלב החווה התקפים רק במצב ערני ופעיל – יש לבדוק אם אין מדובר בסימפטום של בעיית לב או רמת סוכר נמוכה (ולאו דווקא אפילפסיה).
 

התקף כללי-נרחב

ההתקף הכללי-הנרחב הוא השכיח ביותר. ניתן לזהות בו שלושה שלבים: השלב המקדים, השלב העיקרי, השלב העוקב (שלאחר ההתקף).

  1. השלב המקדים: ידוע שלכלבים השייכים לבני-אדם החולים באפילפסיה, יכולת לחוש מראש בהתקף קרב ובא אצל בעליהם. על תחושה מוקדמת כזו מדווחים גם רבים מבעלי הכלבים הלוקים במחלה. כשהתבקשו לפרט את הסימנים המעידים לדעתם על התקף מתקרב, סיפקו בעלי הכלבים החולים תיאורים המאפיינים מצבי דיכאון וחרדה. יחד עם זאת, אין אפשרות להצביע בדייקנות על סימנים או אותות מקדימים להתקף.
  2. השלב העיקרי: ההתקף עצמו מתחיל בהתקשחות שרירים. בד"כ ייפול הכלב על צידו, רגליו מתוחות ממנו והלאה וראשו מוטה לאחור (לכיוון הגב). מרגע שהחל ההתקף, הכלב אינו מודע יותר לעצמו ולסביבתו – גם אם עיניו נשארות פקוחות. לעיתים ישמיע הכלב קולות תוך כדי ההתקף או יעווה פנים. אלה אינן תופעות רצוניות ואין הן מעידות על כאב כלשהו. ברוב המקרים יזיל הכלב המצוי בהתקף ריר. לעיתים יפלוט צרכים. גם ריקון הבלוטות האנאליות (המלווה בריח חריף) שכיח במהלך התקף. לכלב, כאמור, אין שליטה על כל אלה. שלב זה של ההתקף קצר ונמשך בד"כ כ- 30 שניות. לאחר מכן מופיעים פרפורי שרירים (תנועות ריצה) המלווים בתנועות לעיסה מהירות. צפוי שהכלב לא יוכל לנשום באופן סדיר תוך כדי התקף ולשונו עלולה להכחיל. למרות שלמתבונן מהצד נראה לעיתים קרובות שההתקף נמשך לעד, הרי שברוב המקרים לא עולה משך השלב העיקרי של ההתקף על שתי דקות.
  3. השלב העוקב (שלאחר ההתקף): לאחר ההתקף צפוי הכלב להישאר שכוב על צידו ללא תנועה למשך זמן-מה. מייד אחר-כך, ינסה להתרומם ולשוב ולעמוד על רגליו. התנהגותו תהיה כשל עיוור ותנועותיו כשל מי שאיבד את חוש הכיוון וההתמצאות. הוא צפוי להיתקל בחפצים ובקירות, ליפול ולשוב ולנסות לעמוד. לעיתים, במהלך שלב זה, חווה הכלב רעב קיצוני והוא צפוי לבלוע במהירות כל סוג מזון שימצא. לעיתים רחוקות ינהג הכלב באגרסיביות לאחר התקף. יחד עם זאת נכון להיות מוכנים גם לכך. השלב העוקב יכול להמשך שעות מספר – עד חזרה מלאה להתנהגות נורמאלית.

למרות כל האמור לעיל, לא כל הכלבים מפגינים "התנהגות מקדימה" ממנה ניתן להסיק על התקף מתקרב וחלק חוזרים מיידית לתפקוד נורמאלי לאחר ההתקף. לעומתם ידוע על מקרים בהם החזרה לתפקוד נורמאלי ארכה מספר ימים.

התקף כללי-מצומצם

התקף כללי-מצומצם שונה מההתקף הכללי-הנרחב מהותית: בהתקף מצומצם ישנה תנועת שרירים מועטת מאוד. למעשה, ההתקף מאופיין בעיקר באיבוד קשר עם הסביבה. הכלב בוהה באוויר, ממצמץ, ובכך מסתכמת התנהגותו. חוקרים רבים אינם בטוחים כלל שהתקף מצומצם קיים אצל כלבים (אובחן באופן ברור רק אצל בני אדם). רבים חושבים שמדובר בעצם בסוג של "התקף ממוקד".

התקף ממוקד

להבדיל מהתקף כללי (נרחב או מצומצם) ההתקף הממוקד הינו תוצאה של "סערה חשמלית" המתפתחת באזור אחד בלבד של המוח ולא חורגת ממנו. בתהליך האבחון של הגורמים המונחים בבסיס ההתקף המצומצם נבדוק, בראש ובראשונה, את האפשרות שמדובר בגידול או זיהום שפגע בחלק מסוים של המוח. התקפים ממוקדים ניתן לחלק לשני סוגים: "התקף ממוקד פשוט" ו"התקף ממוקד מורכב".

התקף ממוקד-פשוט

התקף זה פוגע באזור במוח האחראי על תנועת שרירים מסוימים, לרוב – שרירי הפנים. כתוצאה מכך נגרמים במהלך ההתקף רעד, עווית ומצמוץ. לרוב, מתפתחות תנועות שרירים חריגות אלה רק בצד אחד של הפנים. במידה וההתקף מתרחב, מתפתחות עוויתות בשרירים נוספים הנמצאים באותו צד של הגוף.

בשונה מהתקפים מסוגים אחרים, הכלב אינו מאבד קשר עם הסביבה בהתקף ממוקד-פשוט ולמעשה הוא נשאר מודע לעצמו לאורך כל משך ההתקף. כתוצאה מכך, הכלב צפוי לחוות פחד ובלבול כיוון שאינו מבין את שעובר עליו. לאחר זמן מה, צפוי ההתקף להסתיים או, לחילופין, להתפתח. התפתחות משמעה אבדן הכרה ולמעשה – הופעת התקף נרחב.

התקף ממוקד-מורכב

התקף זה פוגע באותם אזורים במוח השולטים על רגשות והתנהגויות (מסיבה זו מכונה לעיתים סוג זה של התקף "פסיכו-מוטורי"). בתחילת ההתקף הכלב נמצא במצב ערני ומודע. ההתקף מביא להופעת התנהגויות חריגות: ריצה מהירה ללא מטרה או כיוון מוגדר; חזרה מהירה על תנועות גוף שונות; התפרצות בנביחות ללא סיבה ברורה; עצבנות. במקרים מסוימים עלול הכלב לשלשל או להקיא. בדומה למתואר בשלב השלישי והמסיים של ההתקף הנרחב ("השלב העוקב"), גם כאן, במקרה של התקף ממוקד מורכב, צפויה להופיע לאחר ההתקף התנהגות מבולבלת ותנועה חסרת אוריינטציה. בני אדם הסובלים מהתקפים ממוקדים-מורכבים מדוחים לרוב על הזיות שהופיעו במהלך ההתקף. התופעה מוכרת גם אצל כלבים. הכלב עלול לרדוף, לדוגמא, אחר זבובים מדומים הסובבים, כביכול, סביב ראשו.
 

מה תעשה במהלך התקף?

אל תילחץ! רוב ההתקפים נראים כנמשכים לנצח, אך בפועל אינם אורכים יותר משתי דקות. אם תוכל, נסה למדוד את משך הזמן המדויק באמצעות שעון. מידע בנוגע למשך ההתקפים ותיאור התנהגות הכלב במהלכם – עשויי לסייע מאוד לווטרינר בהתאמת הטיפול התרופתי.

וודא שהכלב נמצא במקום בטוח, הפנוי מחפצים חדים או סיכונים אחרים. זכור שבמהלך ההתקף הכלב אינו מודע לעצמו ותנועות השרירים הקיצוניות עלולות – בבואן במגע עם חפצים בסביבה - לגרום לו נזק. וודא שראש הכלב (הנע במהירות במהלך ההתקף) אינו פוגע בקיר או מדרגה. בשונה מבני אדם, כלב אינו מסוגל לבלוע את לשונו במהלך התקף. כיוון שכך, אין טעם לנסות ולשחרר את לשון הכלב או את לסתותיו. היזהר פן תינשך!

כאמור, לאחר ההתקף ינהג הכלב כמי שאיבד את חוש ההתמצאות. בד"כ נכון לאפשר לכלב "לחזור לעצמו" לא התערבות, להוציא מילות הרגעה ועידוד. לעיתים רחוקות ינהג הכלב בעצבנות או באגרסיביות לאחר התקף. יש להביא זאת בחשבון – במיוחד אם ישנם ילדים בסביבה.  

כיצד ניתן לטפל באפילפסיה?

הטיפול המוצלח ביותר באפילפסיה הוא, מן הסתם, הסרת הגורם למחלה. למרבה הצער, טיפול כזה אפשרי רק כשמדובר באפילפסיה סימפטומטית (=שהגורם לה ברור), בעוד שרוב מקרי האפילפסיה מסווגים כאדיופטיים (=אין בידנו לאבחן את הגורם להם). למעשה, גם אם אובחן נכונה הגורם להתפרצות האפילפסיה, לרוב כבר מאוחר בכדי לעשות לתיקון הנזק, וההתקפים האפילפטיים ימשיכו להופיע.

לאור זאת, הצלחה טיפולית מוגדרת כשליטה וצמצום תדירות ההתקפים ועוצמתם – ללא התפתחות תופעות לוואי חמורות. שיעור ההצלחה הטיפולית באפילפסיה עומד על 2/3 מהמקרים. כלב חולה אפילפסיה צפוי לטיפול ארוך, שימשך למעשה כל חייו. ההצלחה בטיפול מותנת בסבלנות רבה של הווטרינר המטפל ובעל הכלב. מדובר בשיטה של "ניסוי וטעייה" במהלכה מקבל הכלב מינונים משתנים של תרופות, עד שמתקבל התמהיל הנכון – המתאים ביותר לכלב.

הטיפול התרופתי

התרופות המקובלות בטיפול באפילפסיה בקרב כלבים הן פנוברביטאל (Phenobarbital), פוטאסיום ברומיד (Potassium Bromide) ודיאזפאם (Diazepam). תרופות אלה יכולות להינתן בנפרד, אך לעיתים נדרש שילוב שלהן. כולן תרופות המשפיעות על המוח ומרגיעות את הפעילות החשמלית בו.

פנוברביטאל

פנוברביטאל היא התרופה השכיחה ביותר בטיפול באפילפסיה. התרופה משמשת לצורך מניעת התקפים ובמקרים מסוימים – עצירת ההתקפים במהלך התרחשותם. לעיתים נעשה שימוש בפרימידון (Primidone) – תרופה אותה ממיר הגוף לפנוברביטאל (ומכאן שהשפעתה זהה). התרופה יעילה למדי בטיפול בכלבים מסוגים שונים. יתרונה העיקרי – נוכחותה המתמשכת בגוף, המאפשרת שימוש בתדירות של פעמיים ביום בלבד.

פוטאסיום ברומיד

הטיפול בחולי אפילפסיה בברומיד נהוג היה כבר בתקופה הוויקטוריאנית (המאה ה – 19). בשלב מסוים, עם התפתחות הטיפול בפנוברביטאל, הופסק כמעט לחלוטין השימוש בברומיד, כיוון שגרר תופעות לוואי שעיקרן הפרעות פסיכולוגיות. הברומיד "התגלה מחדש" ע"י ווטרינרים שהצליחו לקדם באמצעותו טיפול מוצלח בכלבים. נראה שההשפעות הפסיכולוגיות של התרופה אינן מתקיימות בכלבים. הברומיד מעורב בד"כ עם פוטאסיום (אשלגן) (התערובת מכונה KBr), או סודיום (נתרן) (התערובת מכונה NaBr). לברומיד נוכחות ממושכת בגוף ומכאן שהשימוש בו נוח: ניתן לטפל באמצעותו פעם או פעמיים ביום בלבד. לאורך זמן, בדומה לפנוברביטאל, גם הברומיד עלול להסב נזק. על-כן מומלץ לעקוב אחר השפעתו באמצעות בדיקות דם תקופתיות. מלח סופח ברומיד, ולכן יש להקפיד שמזונו של כלב הנמצא בטיפול אינו רווי מלח. במהלך הטיפול מומלץ על מזון איכותי ומידת האפשר – דיאטטי.

דיאזפאם

דיאזפאם הוא שם כולל לתרופות הוואליום (Valium). הוואליום נתפס בד"כ כסם הרגעה בלבד, אך יש לו גם יעילות מוכחת בטיפול בהתקפים. הבעיה עם וואליום היא, ששימוש יום-יומי בו מוליך לירידה מהותית בהשפעתו. לכן אנו משתמשים בו רק כדי לעצור התקפים בעת התרחשותם ולא כבתרופה קבועה המיועדת למניעה. יחד עם זאת, לעיתים נשתמש בדיאזפאם (או בתרופות דומות: Cloazepam; Clorazepate) על בסיס יומי – אך זאת רק כאשר מסתבר שהתרופות האחרות אינן משפיעות לבדן. 

 

תופעות לוואי     

תופעות הלוואי השכיחות במהלך הטיפול התרופתי באפילפסיה, הן עייפות ותיאבון מוגבר. בכל הקשור בפנוברביטאל מדובר במיוחד בעייפות ובליקויים ביכולת לעמוד וללכת באופן יציב. יחד עם זאת, במשך הזמן מתרגל הכלב לתרופה ותופעות אלה פוחתות. לעיתים, נדרשת הגברת המינון התרופתי לצורך שליטה טובה יותר בהתקפים. בכל פעם שיועלה המינון, צפוי הכלב לפתח מחדש תופעות לוואי. לאורך זמן, עלול השימוש בפנונורביטאל לפגוע בכבד. לכן, נכון יהיה לבצע בדיקת דם תקופתית שתלמד על איכות תפקוד הכבד.

תופעות הלוואי השכיחות בטיפול בברומיד דומות לאלה הנובעות מפנוברביטאל: נמנום ומעידות תוך כדי הליכה. בד"כ יופיעו תופעות אלה בתחילת הטיפול ובמהלך טיפול הכולל מינון גבוה של ברומיד.  מכיוון שמינון התרופות נקבע, בין השאר, עפ"י משקל הכלב, יש להיזהר מהעלאה בלתי מבוקרת של מנות המזון הנצרכות במהלך הטיפול. כמויות מזון חריגות יגררו השמנה, שבתורה תוביל לצורך להעלאת המינון התרופתי, המינון הגבוה יגביר תיאבון, שוב תועלה כמות המזון וחוזר חלילה. לכן, מומלץ שלא להעלות את כמות המזון היומית ביותר מ - 10% במהלך הטיפול. בכל מקרה נכון יהיה להקפיד על מזון בריא ומאוזן.

 

ההחלטה על טיפול תרופתי

בהחלטה על תחילת טיפול תרופתי נדרשת להביא בחשבון את תופעות הלוואי ומשמעותו של טיפול ארוך טווח, אל מול הנזק העלול להיגרם לכלב בעקבות התקפים חוזרים ונשנים. בד"כ, אם ההתקפים מופיעים בתדירות גבוהה יותר מאשר אחת לכמה חודשים – מומלץ להתחיל בטיפול.  

 

טיפול בכלבים בתרופות אנטי-אפילפטיות בהן מטופלים בני אדם     

בעלי כלבים אפילפטיים תוהים מדוע תרופות אנטי-אפילפטיות בהן מטופלים בני-אדם בהצלחה יחסית (כגון: Tegretol; Depakote; Dilantin), אינם מומלצות לשימוש ע"י ווטרינרים. הסיבה העיקרית היא המהירות בה מעבד הגוף את התרופה ו"מסלק" אותה ממערכת הדם. רוב התרופות הניתנות לבני אדם אינן שורדות זמן ממושך בגופם של כלבים ומכאן שהשפעתן נמוכה מאוד – אלא אם כן הן ניתנות מספר גבוה יחסית של פעמים ביממה. תרופות מסוימות היעילות בטיפול באפילפסיה בקרב בני אדם (כגון –Lamotrigine) עלולות להיות רעילות בטיפול בכלבים.

 

תרופות אנטי-אפילפטיות חדשות

ווטרינרים וחוקרים מנסים כל העת להרכיב תרופות חדשות ויעילות לשיפור איכות חייהם של כלבים אפילפטיים. שלוש תרופות נמצאות כיום בתהליך פיתוח ובדיקה. אלו הן:

A. Felbamate
B. Gabapentine
C. Topiramate

כאמור, עדיין אין הוכחה חד משמעית ליעילותן של תרופות אלה ולכן השימוש בהן מומלץ רק כאשר הטיפול הקונבנציונאלי נכשל

החיים עם כלב חולה אפילפסיה

הטיפול בכלב חולה אפילפסיה דורש אחריות מרבית בכל הקשור בהקפדה על הטיפול התרופתי, תיעוד ההתקפים, תזונה נכונה ומעקב וטרינרי קבוע. יחד עם זאת חשוב לאפשר לכלב (ולעצמך) הנאה מרבית מהחיים המשותפים. שחק עם הכלב, טפל וטפח אותו, הקדש לו תשומת לב ומעל לכל – דאג שירגיש אהוב ורצוי.